| |
ציפי פליישר היא אחת המלחינות הבולטות בדורה בישראל, והמלחינה-האשה הראשונה במזרח התיכון שביססה לעצמה מעמד בינלאומי. היא פיתחה זהות ייחודית כמלחינה, בהשפעת המקצבים והאינטונציות של השפות השמיות. שלוש היצירות המוצגות בתקליטור "אואזיס" מכסות טווח רחב מבחינה רגשית והבעתית כאחד.
מחיקה(2009) היא יצירה וירטואוזית לכינור סולו, הזוכה כאן לביצוע מבריק של הכנרת יעל ברולסקי, לה מוקדשת היצירה. יצירה מרתקת זו שואבת את המאזין לתוך מסע מכוח החיים הנמרץ ביותר עד למה שהמלחינה מתארת כ-"ישויות שעוברות מן העולם", המתוארות באמצעות " פיתוח בדרך ההַדְהָיָה". פליישר עושה שימוש רב דמיון והשראה באפשרויות הטכניות של הכינור בשעה שהמוטיבים נטווים במהופך, לעבר גרעין או תמצית ראשונית. האפקט הוא מרגש ומסקרן כאחד. מגוון הגליסנדי בולט במיוחד, וברולסקי מפגינה שליטה מוחלטת בגוני הצבע הדקים שהיצירה דורשת. היצירה תובעת האזנות חוזרות, שכל אחת מהן מגלה ניואנסים ויחסים חדשים.
מודרנה(2010) היא הלחנה של טקסטים מינימליסטיים מאת המשוררת המצרית אימאן מרסאל, החיה כיום בקנדה. שלוש הפואמות – "נשמה", "עיר", "סקס" – המוצגות בשילוב של עברית וערבית, מאירות באור אפל את החיים המודרניים. ההלחנה של פליישר משקפת את האינטנסיביות של הטקסט בהלחנות צנומות – כל אחת בת פחות משתי דקות – לסופרן, עוּד, צ'לו ופסנתר. זמרת הסופרן רונה ישראל-קולת מעבירה בצורה אפקטיבית את הכוונה הדרמטית כשהיא עוברת בין דיבור-בצליל (Sprechstimme ) לשירה של ממש. חוברת התקליטור רומזת על המיזוג בין שתי השפות. ההלחנות משקפות את רצונן המובהק של מרסאל ופליישר לחצות גבולות ולהתמודד עם האמת הצומחת מתוך החיים, למרות הלחצים התרבותיים הפועלים כנגד שיתוף פעולה מעין זה.
אואזיס – היצירה שהעניקה לתקליטור את כותרתו – היא אופרת ילדים שאורכה כחצי שעה. ביצירה זו, מעמיקה פליישר את מסעה חוצה-הגבולות. היצירה נכתבה בהזמנת מקהלת הנוער הגרמנית 'קנטוס-יובנום' מקרלסרוה וביוזמתו של הבמאי סבסטיאן שטיברט, והם שביצעו אותה בבכורה עולמית בביצוע בימתי מלא. העלילה מתרחשת בגרסה מדומיינת של מדבר סיני התנ"כי. הליברטו של יעל מדיני, שתורגם לגרמנית עבור ביצוע הבכורה, מציג קשרי ידידות הנרקמים בין בני ישראל לבין הבדואים, כאשר נערים בדואים מציעים מים לילדי בני ישראל והוריהם, הגוועים מצמא. האופרה היא אלגוריה לדו-קיום בשלום, כשברקע מרחף הסכסוך הערבי-ישראלי של ימינו. כתיבתה של פליישר אפקטיבית במיוחד בקטעי 'המנטרה של הנדודים', החצי-מושרים, חצי-מדוברים. השיכוב של ערבסקות לחליל סולו, שריקות צינור, כלי נקישה ופסוקים כליים, המלווים כולם את המקהלה – שיכוב זה יוצר תחושת נדודים במרחבים מדבריים עצומים. כאן ניתן לחוש באפקט של היטמעותה של פליישר במדבר סיני במהלך הלחנת האופרה, כפי שהיא מתארת בהסברים.
כאשר האופרה עוברת לקולות סולניים וסיפור המעשה נפרש לאוזנינו, נעשית המוסיקה ישירה יותר, עם מקצבים פשוטים ופחות דקויות בתנודות הקול. הכתיבה לקולות ילדים כרוכה במגבלות ביצוע, שעשויות להסביר את הניגוד הסגנוני. מרווחים של קוורטות וקווינטות יוצרים תחושה של ישימון אקזוטי. הליברטו כתוב ברובו בגרמנית, אך מכיל מספר מילים בעברית ובערבית כמחווה להוויה רב-תרבותית, ופליישר עצמה חיברה סצנה נוספת, אופציונאלית, בערבית. קטעי המחול משלבים את ההורה הישראלית והדבקה הערבית, ובכך מעניקים דגש נוסף למפגש בין התרבויות. קולותיהם הבהירים של חברי מקהלת הילדים 'קמפנלה' מעניקים ליצירה ביצוע משכנע. נגני הפילהרמונית של מורביה, בניצוחו של פטר ורונסקי, מנגנים באופן וירטואוזי ומגלים רגישות רבה ליצירה.
מאירה וורשאואר
כתב העת של IAWM, כרך 19 (אביב 2013), עמ' 37-36
https://iawm.org/wp-content/uploads/2021/07/Volume%2019%20Number%201%202013.pdf
|
|
האזן